מעודה יואב נ' בלאנק יבוא לשיווק בע"מ

פסק דין

1.לפנינו תביעתו של מר מעודה יואב (להלן "התובע") כנגד מעבידתו לשעבר חברת בלנק יבוא ושיווק בע"מ (להלן: "הנתבעת").

2.טענתו המרכזית של התובע היא כי לא שולמו לו פדיון דמי חופשה ודמי הבראה. הנתבע מצידו טוען כי התובע קיבל כל הכספים המגיעים לו על פי דין וכי שולם לו שכר גבוה ממה שסוכם בחוזה ההעסקה ועל כן אין הוא חייב בתשלום הפרשים כלשהם.

3.ואלו הן העובדות הרלוונטיות בתיק זה, אשר אינן שנויות במחלוקת כפי שהן עולות מכתבי הטענות, כמו גם מן העדויות, שהעידו הצדדים בבית הדין:

א. התובע עבד בנתבעת החל ביום 1.7.2008 ועד ליום 28.02.2010.

ב.בהסכם ההעסקה סוכם בין הצדדים כי בחצי השנה הראשונה לעבודתו של התובע (07.08-12.08) ישולם לו שכר חודשי בגובה 7500 ₪ או 3500 ₪ + עמלות, הסכום הגבוה מהשניים.

ג.בחודשים 07.2008-12.2008 וכן בחודשים 02.2009-12.2009 שולמו לתובע 7500 ₪ נטו למעט בחודש 09.2009 אז שולמו לתובע דמי הבראה בסך 1700 ₪ ושכרו נטו היה 8605 ₪.

4.העידו בפנינו מטעם התובע, התובע בעצמו ומטעם הנתבעת מר' ניסן בלנק. כן הוגשו לבית הדין העתק טופס 106 לשנת 2009 (נ/1) ושני דוחות פנימיים של חברת בלנק , האחד מפרט את מרכיבי שכרו של התובע (נ/2) והאחר את חישוב שכרו והעמלות ששולמו לו (נ/3).

דיון והכרעה

5. פדיון דמי חופשה

על פי חוק חופשה שנתית תשי"א-1951

3(א)אורך החופשה לכל שנת עבודה אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד הוא:

(1)בעד כל אחת מ- 4 השנים הראשונות - 14 יום;

על כן התובע שעבד שנה ושמונה חודשים בנתבעת זכאי היה ל-23 ימי חופשה.

כן, על פי האמור בסע' 26 לחוק הנ"ל מעביד חייב לנהל פנקס חופשה בו ירשמו הפרטים שיקבעו בתקנות, בין השאר על המעסיק לרשום את מועד החופשה של כל עובד ועובד. הלכה היא כי על המעביד מוטל הנטל להוכיח כי העובד קיבל את מלוא ימי החופשה המגיעים לו (דב"ע לג/65-3 פרחי נ' אשל, פד"ע ה 113; עב 304026/97 קצב ניסים נ' רמתי מסעדות בע"מ, ניתן ביום 25.8.2003)

בטופס סיכום תלושי השכר של התובע לשנת 2009 (נ/2 ) מצוין כי התובע ניצל שבעה ימי חופשה בין 01.2009 ל-12.2009. לא הוצגו בפנינו רישומים בנוגע למחצית השנייה של שנת 2008 ולא בנוגע לחודשים 01.2010 ו-02.2010 חזקה על בעל-דין שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו ומאחר והנתבעת לא הציגה תיעוד בנוגע לחופשות של התובע בשנת 2008 ו/או בשנת 2010 סביר כי תיעוד זה היה פועל לרעתה ועל כן נמנעה מהצגתו.

על פי הרשום בדוח, התובע ניצל 7 ימי חופשה בשנת 2009 אני קובעת כי זהו סך ימי החופשה שניצל וכי בהעדר ראיה אחרת גם לא שולם לו פדיון ימי החופשה הנוספים.

התובע עבד 25 ימים בחודש שכרו היה 7500 נטו ולפיכך שווי יום עבודה הוא 300 ש"ח ועל הנתבע לשלם עבור 14 ימי חופשה סך 4200 ₪ נטו.

6.דמי הבראה

סעיף 7א לצו הרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש קובע: